מאמר: האצבע על ההדק: המשמעות האסטרטגית של 'פקודת הירי העצמאי' בטהרן

הדיווחים האחרונים מפי האנליסט הכוויתי בנוגע לצוואתו הפוליטית-צבאית של עלי חמינאי, חושפים שינוי דוקטרינרי מדאיג במבנה הפיקוד והשליטה של משמרות המהפכה. ההנחיה לפיה במקרה של 'מצור' על המשטר, על הכוחות בשטח לפעול באופן עצמאי ולפתוח באש ללא צורך באישור מהדרג העליון, אינה רק עניין טכני – היא הצהרת כוונות על אסטרטגיית 'שמשון' איראנית. מנקודת מבט תקשורתית ואסטרטגית, המהלך הזה נועד ליצור הרתעה דרך אי-ודאות. חמינאי מבקש להבהיר למערב ולישראל כי גם עריפת ראשו של המשטר לא תעצור את מכונת המלחמה. המשמעות היא ביזור סמכויות קיצוני, שהופך כל מפקד שטח ל'מקבץ החלטות' ריבוני. בעידן של מתיחות שיא אזורית, זוהי נוסחה בטוחה לאסקלציה בלתי נשלטת. יש להבין את ההקשר הרחב: המשטר האיראני מזהה את חולשת התיאום הפנימי תחת סנקציות ולחץ צבאי. 'פקודת הירי העצמאי' נועדה למנוע שיתוק במקרה של תקיפה על מרכזי הפיקוד והשליטה (C2). עבור ישראל, מדובר באתגר כפול: לא רק מול היכולות הצבאיות, אלא מול מנגנון קבלת החלטות מבוזר שאינו פועל לפי לוגיקה מדינית מסורתית. הצוואה הזו צריכה להדליק נורה אדומה בקהילה הבינלאומית. היא מעידה על משטר שאינו בוטח עוד ביכולתו לשרוד תוך שמירה על סדר, ובוחר בהפקרת היכולת המבצעית לידי דרגי השטח. בעולם שבו אי הבנה אחת עלולה להוביל למלחמה כוללת, 'החלטה עצמאית' של מפקד בסיס טילים היא תרחיש בלהות שבו האצבע על ההדק קלה מאי פעם.